ב-Piece of סביון חותכת ומחברת את הזמן, את החלל, את הגוף, את עצמה, עם עצמה ועם הקהל. הטכנולוגיה המקורית שפיתחה (לייב וידאו לופר) ונוכחות פיזית מרכיבים יחדיו מיצג-מיצב מתמשך, החותר להרחיב את מגבלות הפיזיקה כדי להרחיב את הופעת ה"אני", שכבות שכבות, וירטואלי וממשי. העבודה מורכבת באופן פרקטלי ממהלך של סצנות שחוזר על עצמו באופן מעגלי וכל סצנה בתורה מורכבת מסדרת פעולות ותנועות שחוזרות אף הן על עצמן באופן מעגלי. 

​

את המוזיקה של המופע יצר המוזיקאי יובל שנהר. המוזיקה עוסקת בדרכה בפעולה של עיוות הזמן הטבעי.

 

במרכז העבודה בחינה מתמדת של ממשיות הגוף אל מול עולם השכפולים במסך ההקרנה. סביון נוגעת בגבולות הגוף, מנסה לתפוס את הטקסטורה, את החום, את הדופק, את ההתכנות שלו. היא מותחת את הגוף, את העור, מוודאת שהיא קיימת, בין כל השכפולים, בין שכבות מציאות-השתקפות-אמנות. בעידן בו אנו מתקיימים בעיקר כפרסונות וירטואלית על מסכים ברשתות חברתיות, דווקא עכשיו, השאלות שהעבודה מציפה - על ממשיותו ונראותו של הגוף, איפה ומתי נגמר הגוף הממשי ומתחיל הגוף הוירטואלי, מי משרת את מי - כל אלו שאלות רלוונטיות ונחוצות מתמיד. כמו כן העבודה עוסקת בשאלות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות - מה יש, איך אפשר לדעת מה יש, עד כמה ניתן לסמוך על החושים, מה זה זמן, מה זה מרחב, איך הם נעים ומה הדרך לתפוס אותם - כל אלה שאלות שהמשיכו עם סביון בצורות שונות לפרויקטים הבאים.

​

באחת הסצנות בעבודה סביון מצלמת בתקריב את פניה כשכבה בלופר. לאחר מכן היא פונה לאיש.ה בקהל ושואלת "אפשר לבקש את ידך?". משהיא נענית בחיוב היא מצלמת בוידאו את ידו/ה כשכבה נוספת בלופר. באופן זה הדימוי המתקבל בהקרנה הוא דימוי דו שכבתי: יד מהקהל ממששת את פניה של סביון. הקהל נוגע באמנית דרך האמנות, תרתי משמע.